<h1>פירוש הראב"ד מכת"י</h1>
<h2>דף ו.</h2>
[ויקרא י"א ד'] אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה, יש לך ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה שאין אתה אוכל, ואיזה זה, זה טהור שנולד מן הטמא. [או] יכול טמא שנולד מן הטהור, תלמוד לומר גמל הוא, טמא הוא, זה טמא וזה אינו טמא. רבי שמעון אומר מה תלמוד לומר גמל גמל שני פעמים, אחד גמל הילוד מן הגמלה ואחד גמל הילוד מן הפרה. [תורת כהנים שמיני פ"ג הלכה ג'—ד']. אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה וכו' יש לך מעלי גרה ומפריסי פרסה שאין אתה אוכל כלומ' אע"פ שיש בו שני סימני טהרה, ואי זה זה טהור שנולד מן הטמא פי' טלה שנולד מן החזירה או עגל שנולד מן החמורה אע"פ שיש בו שני סימני טהרה כיון שנולד מן הטמאה ממש טמא שהיוצא מן הטמא טמא. או יכול טמא שנולד מן הטהורה כגון קלוט בן פרה יכול יהא אסור ת"ל גמל הוא טמא הוא פי' את הגמל כי מעלה גרה הוא ופרסה לא הפריס טמא הוא כלומ' כשהוא גמל מיוחד הוא טמא אבל כשנולד מן הפרה טהור. ר' שמעון אומר מה ת"ל גמל גמל שני פעמים פי' אחד כאן ואחד במשנה תורה אחד גמל הנולד מן הגמלה וכו' קסבר ר"ש קלוט בן פרה אסור.
<h2>דף ו:</h2>
[ויקרא י"א ח'] טמאים, לאסר את צירן ואת רוטבן ואת הקיפה שלהם. הם, פרט לשאין בהם בנותן טעם. [תורת כהנים שמיני פ"ד הי"ב]. ד"א טמאים לאסור צירן ורוטבן וקופה שלהן רוטב חלה דקריש קופה תבלין והכי אית' בחולין פרק העור והרוטב [ק"כ ע"א], וכל אלה אסורים מפני תערובת האיסור שבהם. הם פרט לשאין בהן בנותן טעם.
[ויקרא י"א י'] שקץ, לאסור את צירן ואת רוטבן ואת הקיפה שלהם. הם, פרט לשאין בהם בנותן טעם. ושקץ יהיו לכם, לאסור את עירוביהם. כמה יהא בו ויהא אסור, משקל עשר זין ביהודה שהן חמש סלעים בגליל, כל גרב שהוא מחזיק סאתים דג טמא, צירו אסור. רבי יהודה אומר רביעית בסאתים. רבי יוסי אומר אחד מששה עשר בו. [ויקרא י"א י"ג] שקץ, תשקצו, לאסור את צירם ואת רוטבם ואת הקיפה שלהם ואת ביציהם ואת עורותיהם ואת עירוביהם. [תורת כהנים שמיני פרשה ג' הלכה ח', ט', י"ב]. שקץ לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן. נראה לי "הציר" הוא היוצא מהן מדוחק המליחה ועל כן נקרא ציר מלשון מקום צר שמולחין אותן שורות שורות זו על גב זו ודוחקין זה את זה ומתוך הדוחק והמלח יוצא מהם שמנונית, "רוטב" חלה דקריש והוא מה שיוצא ממנו על ידי בשול ולכך נקרא רוטב שהוא דבר לח, "הקיפה" הוא התבלין שנתבלו בהם והכי אית' בחולין פרק העור והרוטב [ק"כ ע"א]. ושקץ יהיו לכם וכו' לאסור עירוביהן. פי' שלא תאמר כשאסרנו הציר שלהם שמא בפני עצמו אבל אם נתערבו טמאים עם הטהורים ונמלחו ביחד לא יהא הציר שלהן אוסר את הטהורים לכך נאמר ושקץ יהיו לכם. וא"ת הרי אמרנו למעלה [ה"ח] הם פרט לשאין בהם בנותן טעם אלמא כשאסרנו צירן ורוטבן אפילו על ידי תערובת אסרנו אותם. איכא למימר קרא לרוטבן הוא דאתא אבל ציר דזיעא בעלמא הוא אימא נבטיל בכל דהו קמ"ל. אי נמי איכא למימ' חד לאסור ציר לציר וחד לאסור ציר לדגים וציר. כמה יהא בו דג טמא ויהא אוסר את עירובו משקל עשרה זין ביהודה שהן ה' סלעים בגליל "זין" גרסי' ולא גרסי' "זוז" והכי אית' בירושלמי [פ"י תרומות ה"ה] ובמשנת תרומות [פרק י' מ"ח] ומפרש לה בגמרא דתרומו' ירושלמי כמה סאתה עבדא עשרים וארבע לוגין כמה לוגה עבדא תרתין ליטרין כמה ליטרא עבדא עשרה זינין נמצא כל זין וזין אחד מתשע מאות וששים פי' לסאתים נמצאו עשרה זינין לסאתים אחד מן תשעים ושש והזין משקל ידוע היה אצלם כענין טרטא ואוזיא. סדר הלשון כך הוא שנוי במשנת תרומות דג טמא שכבשו עם דג טהור כל גרב שהוא מחזיק סאתים אם יש בו משקל עשרה זין ביהודה שהן חמש סלעים בגליל דג טמא צירו אסור, וכאן אינו שנוי כסדר הזה ואין הלשון מכוון כלשון המשנה לפי ששנה כאן דג טמא סמוך לכל גרב שמחזיק סאתים ומשמע שהגרב [שהוא] מחזיק סאתים, יהיה דג טמא, ואינו אלא דג טהור ותערובת דג טמא שבו הוא משקל עשרה זין, לפי זה הלשון השנוי כאן צריך לדחוק אותו ולומ' דהאי דג טמא דהכא ארישא קאי אמשקל עשרה זין. ר' יהודה אומר רביעית בסאתים פי' רביעית לוג והוא קרוב למאתים שהוא אחד ממאה ותשעים ושנים. ולפי מה שאמרו בתוספ' תרומות [פ"ט ה"א] נראה דר' יהודה לא פליג את"ק אלא פירושי קמפרש דקתני בתוספת' אמר ר' שמעון בן מנסיא אין לך גרב שמחזיק סאתים שיש בו משקל עשרה זין ביהודה שהן חמש סלעים בגליל דג טמא, שאין בו רביעית, אלמא ר' יהודה פרושי קמפרש מה טעם עשרה זין של דג טמא אוסרין גרב שמחזיק סאתים דג טהור וציר טהור מפני שהוא פולט רביעית ציר טמא לסאתים וסביר' ליה דציר טמא אוסר בשיעור קרוב למאתים. ר' יוסי אומר אחד מששה עשר בו, יכול אני לפרש כמו כן דברי ר' יוסי בענין זה דקסבר ר' יוסי אין משקל עשרה זין [דג טמא פולט רביעית עד שיהא בגרב מחזיק סאתים אחד מששה עשר בו דג טמא] ואז יהא פולט בו רביעית ודכולי עלמא ציר טמא שעורו קרוב למאתים. וכמה הוא מתוקן זה הפירוש לענין הגמר' שאמרו במס' חולין [צ"ט ע"ב] דאמר ר' יוסי בר' חנינא לא כל השיעורין שוין שהרי ציר שעורו קרוב למאתים דתנן דג טמא צירו אסור ר' יהודה אומ' רביעית בסאתים. ואם איתא דר' יוסי פליג עליה בהאי שיעורא [היכי פסיק ר' יוסי בר' חנינא למילתיה הכי ור' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי אלא שמע מינה דר' יוסי לא פליג עליה בהאי שיעורא]. שקץ תשקצו לאסר צירן ורוטבן וכו'. פי' את אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו שקץ הם, דורש עתה תשקצו ושקץ לרבות צירן ורוטבן וקיפה שלהן וביציהן ועורותיהן וערוביהן כדדרשינן לעיל [ה"ט] גבי דגים מושקץ יהיו לכם לאסר את עירוביהן. ובפרק אלו טריפות [ס"ד ע"ב] דריש ליה חזקיה לביצה טמאה שהיא אסורה מואת בת היענה וכי בת יש ליענה כלומ' והלא אינה יולדת אלא שמטילה ביצים אלא מכאן לביצת יענה שהיא אסורה וכאן סנפה עם שאר האסורין שלהן.
מניין לרבות חמש חטאות מתות, תלמוד לומר ממעלי הגרה טמא. מניין לרבות פסולי המוקדשים, תלמוד לומר וממפריסי הפרסה טמא. מניין לרבות חלב חמש חטאות מֵיתות, תלמוד לומר ממעלי הגרה טמא. מניין לרבות חלב פסולי המוקדשים, תלמוד לומר מן השסועה טמא. חלב בהמה טמאה מניין, ודין הוא, אסר בהמה טמאה ואסר ענבים בנזיר, מה ענבים עשה את היוצא מהם כמותם אף בהמה נעשה את היוצא מהם כמותם. הין, אם עשה את היין כענבים שהוא גופן, נעשה את החלב כבהמה שאינה גופה. רבן שמעון בן גמליאל אומר אם עשה את היין כענבים בנזיר שהוא אסור בפסולתם נעשה את החלב כבהמה שאין אסור בפסולתה. תרומה תוכיח שאין אסור בפסולתה ועשה את היוצא ממנה כמותה. הין, אם החמיר בתרומה באיסור החמור נחמיר בבהמה באיסור הקל. תלמוד לומר גמל גמל שני פעמים, אם אינו עניין לבשרה תנֵיהו עניין לחלבה. יכול אף בשר מהלכי שתים וחלב מהלכי שתים יהו בלא תעשה על אכילתן, ודין הוא, ומה אם בהמה שהקל במגעה החמיר בחלבה, מהלכי שתים שהחמיר במגען אינו דין שנחמיר בחלבם. תלמוד לומר זה. אוציא את החלב שאינו נוהג בכל ולא אוציא את הבשר שהוא נוהג בכל, תלמוד לומר זה הוא טמא הוא, זה בלא תעשה על אכילתו ואין בשר מהלכי שתים וחלב מהלכי שתים בלא תעשה על אכילתם. את הגמל כי מעלה גרה הוא ואת השפן כי מעלה גרה הוא ואת הארנבת כי מעלת גרה היא מה תלמוד לומר, אם לתיקון המקרא הרי כבר נאמר את הגמל ואת הארנבת ואת השפן כי מעלה גרה המה [מבשרם לא תאכלו], ולמה באו, לרבות את הריבויים שאמרו. [תורת כהנים שמיני פ"ד הלכה א'—ה']. ומנין לרבות חמש חטאות מתות ת"ל מעלה גרה טמא. נרא' לי דההוא דמשנה תורה דריש השתא ודייק' נמי דקתני [מן] השסועה טמא והיא השסועה הכתובה במשנה תורה. אי נמי מעלה גרה דכתי' בגמל ומעלה גרה דכתיבי בשפן וארנבת יתירי נינהו כדאמרי' לקמ' [ה"ה] דהוה מצי למכתבינהו כולהו בחד קרא כדכתבינהו במשנה תורה את הגמל ואת הארנבת ואת השפן כי מעלה גרה המה ופרסה לא הפריסו טמאים המה לכם ולמה לי למפרט בהו בכל חד וחד מעלה גרה ש"מ לרבויי חמש חטאות מתות. הא דקתני מנין לרבות פסולי המוקדשין פי' שאם עבר ושחטן קודם פדייה משום דבעי' העמדה והערכה. ומנין לרבות חלב פסולי המוקדשין, פי' בין לפני פדיונן בין לאחר פדיונן, והכי אמרינן בבכורות [ט"ו ע"א] "תזבח" ולא גזה "ואכלת" ולא לכלביך "בשר" ולא חלב, ומיהו הנך כולהו מדרבנן נינהו דהא אמרינן במתני' דמעילה [י"ב ע"ב] חלב המוקדשין וביצי תורין לא נהנין ולא מועלין וכל היכא דאמרינן כי האי גוונא אינו אסור אלא מדבריהם וחמש חטאות מתות נמי אסמכתא הוא דהלכת' גמירי להו והכי אמרי' בנזיר [כ"ה ע"ב] ובתמורה [י"ח ע"א]. חלב בהמה טמאה מנין פי' זה ודאי אסור מן התורה ומשום הכי לא מייתי ליה בק"ו מהנך דהנך דרבנן [נינהו] והא דאוריית'. נעשה את החלב כבהמה שאינו גופה דאזיל האי ואתי אחרינא. שהוא אסור בפסולתן כגון חרצנים וזג אבל בהמה טמאה פרשה מותר. התרומה תוכיח שאין אסור בפסולתה וכו' כדתנן בתרומה [פי"א מ"ה] גלעיני תרומה בזמן שמכנסן אסורות ואם השליכן מותרות, וכן קניבת ירק של בעלי בתים לדברי הכל דעד כאן לא פליגי התם ר' דוסא וחכמים אלא בקניבת ירק של גננים והכי אית' בתרומות ירושלמי [שם ה"ד], ואפי' בשל גננים כי אסרי רבנן נראה לי דלאו דאורייתא הוא אלא מדרבנן. וההיא דגרסי' לקמן בפרש' אמור אל הכהנים [פרק ד' הי"א] יכול תהא קניבתו חול ת"ל הוא בקדושתה תהא הא נמי אסמכתא היא, דהא גבי תרומה לחם כתיב ביה, דכתי' [ויקרא כ"ב, י"א—י"ג] ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו, מלחם אביה תאכל, לחם אין אבל פסולת לא. ת"ל גמל גמל ב' פעמי' חד הכא ואידך במשנה תורה. יכול אף בשר מהלכי שתים וחלבו יהא בלא תעשה כגון אדם. אוציא את החלב שאינו שוה בכל שאינו בזכרים. ת"ל זה טמא הוא פי' תרי מיעוטי נינהו "זה" [ו]"הוא" חד למעוטי בשר וחד למעוטי חלב. והא דגרסי' בכתובות [ס' ע"א] מכאן ואילך כיונק שקץ מדרבנן הוא לפי שכל בעלי חיים בשרן אסור וכיון דבשרן אסור היוצא מהן נמי אסור חוץ מחלב בהמה טהורה שהתורה התירתו בפירוש [בכורות ו' ע"ב]. את הגמל כי מעלה גרה [הוא] ואת השפן, ואת הארנבת, מה תלמוד [לומר] כלומר מה צורך להזכירן אם לתקון המקרא כלומר כדי שנהיה בקיאים בהם ובשמותם הרי כבר הם מפורשי' במשנה תורה את הגמל ואת הארנבת ואת השפן. אלא למה באו לרבות את הרבויין שאמרנו זה שדרשנו למעלה גמל גמל שני פעמים אחד לבשר ואחד לחלב [ה"ג] ולר' שמעון [פרק ג' ה"ד] לאסור גמל שנולד מן הפרה, ושפן וארנבת וחזיר נמי לכדר' ישמעאל [שאמר] כל פרש' שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה. פירוש אחר, מעלה גרה מעלה [גרה] יתירי דכתיבי בגמל ושפן וארנבת קא קשיא ליה כדכתיבנא לעיל [ה"א] וקאמר אם לתקון המקרא כלומר יותר נאה ומתוקן שיפרש סימן טהרה וסימן טומאה של כל אחד ואחד והלא במשנה תורה כלל אותם במקרא אחד ועל כולן הזכיר סימן טומאה וטהרה בבת אחת אלמא כענין הזה נמי נאה ומתוקן הוא. אלא לרבות הרבויין שאמרנו לרבות חמש חטאות מתות כמו שאמרנו למעלה [ה"א].
<h2>דף ז.</h2>
אין לי אלא שור שה כשבים ושה עזים המיוחדים, מניין לרבות את הכלאים, תלמוד לומר חיה מן [ה]בהמה. אין לי אלא חיה מן בהמה, מניין בהמה מן חיה, וחיה מן בהמה, טמאה מן טהורה, וטהורה מן טמאה, תלמוד לומר חיה מכל ובהמה מכל. [תורת כהנים שמיני פרשה ב' ה"ה]. אין לי מותר באכילה אלא שור שה כשבים ועזים המיוחדים כלומר דשה כשבים ושה עזים משמע שה הבא משני כשבים ושה הבא משני עזים ומנין לרבות את הכלאים כלומר שה הבא מכשב ועז לכך נאמר מקרא זה זאת החיה מן הבהמה. אין לי אלא חיה שנולדה מן הבהמה, בהמה שנולדה מן החיה ובהמה טהורה שנולדה מן הטמאה וטמאה שנולדה מן הטהורה מנין ת"ל חיה מכל ובהמה מכל, האי טמאה דקתני הכא לאו טמאה היא ממש אלא קלוטה שהיא דמות חמור או סוס אלא שהיא ממין טהורה, אבל טהורה שנולדה מן טמאה ממש אסורה באכילה שהיוצא מן הטמא טמא ומן הטהור טהור, וכן אמרו חכמים שאין טמאה מתעברת מן הטהורה ולא הטהורה מן הטמאה והכי אית' בבכורות פרק א' [ז' ע"א].
<h2>דף ז:</h2>
אי חיה מכל ובהמה מכל יכול אף חית הים ובהמת הים, תלמוד לומר על הארץ, להוציא את שבים. או אינו אלא שעל הארץ תהא מותרת בסימנים ושבים בין בסימנים בין שלא בסימנים, תלמוד לומר זאת אשר על הארץ, אין לך אלא זו שעל הארץ. [תורת כהנים שמיני פרשה ב' הלכה ו'—ז']. אי חיה מכל ובהמה מכל יכול אף חית הים ובהמת הים פי' אם נמצא דג טמא במעי טהור יהא מותר ת"ל על הארץ וכו' והטעם לפי שאינו גדולו אלא שבלע אותו (בכורות ז' ע"ב). פירוש אחר יכול אף הבהמה [ה]טהורה שילדה דמות בהמת הים או חית הים יהא מותר ת"ל על הארץ וכן אמרו [חולין ס"ט ע"א] השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה שהיא אסורה מאי טעמא בעינן פרסה וליכא. שם אסרו דמות עוף ואפי' במעי בהמה וכ"ש אם נולד וכאן אסרו דמות חיה במעי חיה וכ"ש אם נולדה כגון תורא דימא ועיזא דימא וכיוצא בהם. או אינו ממעט אלא שעל הארץ מותרת בסימנין פי' מפרסת פרסה ומעלת גרה אבל אם ילדה חית הים אינה צריכה סימנין הללו ת"ל זאת אשר על הארץ.
<h2>דף טו:</h2>
[ויקרא ג' א'] זכר, לרבות את הולד. נקבה, לרבות את התמורה. זכר, לרבות את הוולד. הלא דין הוא, מה אם תמורה שאינה גידולי הקדש כשרה לקרב, הוולד שהוא גידולי הקדש אינו דין שיכשר לקרב. לא, אם אמרת בתמורה שהיא נוהגת בכל הקדשין תאמר בוולד שאינו נוהג בכל הקדשין, הואיל ואינו נוהג בכל הקדשין לא יכשר לקרב. תלמוד לומר זכר, לרבות את הוולד. נקבה, לרבות את התמורה. הלא דין הוא, מה אם הוולד שאינו נוהג בכל הקדשין כשר לקרב, תמורה שהיא נוהגת בכל הקדשין אינו דין שתכשר לקרב. לא, אם אמרת בוולד שהוא גדולי הקדש תאמר בתמורה שאינה גדולי הקדש, הואיל ואינה גדולי הקדש לא תכשר לקרב. תלמוד לומר נקבה, לרבות את התמורה. אין לי אלא ולדות ותמורות של תמימים, וולדות ותמורות של בעלי מומין מנין, תלמוד לומר אם זכר לרבות ולד בעלי מומין, אם נקבה, לרבות תמורת בעלי מומין. אלו הן בעלי מומין כל שקדם הקדישן את מומן, הא אם קדם מום קבוע להקדשן ונפדו, הרי אלו כהקדש נכסין. [תורת כהנים ויקרא דבורא דנדבה פט"ז הלכה ח'—י']. זכר לרבות ולד שלמים [שקרב שלמים]. נקבה לרבות תמורת שלמים שקרבה שלמים. ובמס' תמורה [י"ז ע"ב] מפרש משום דולד משמע לשון זכר מרבה ליה מזכר ותמורה דמשמע לשון נקבה מרבה לה מנקבה. והאי זכר ונקבה יתירי נינהו דאיבעי ליה למכתב בקר סתמא והוה מכשרנא ביה זכר ונקבה. תאמר בולד שאינו נוהג בכל הקדשים, פי' בקדשים שהן באין זכרים כגון עולה ואשם. אם זכר לרבות ולד בעלי מומין, אם נקבה לרבות תמורת בעלי מומין, אלו הן בעלי מומין כל שקדם הקדשן את מומן, פי' וילדו או הומרו קודם פדיונם. ופליגי בהו בבכורות [ט"ו ע"ב] דאיכא מ"ד קדשי ליקרב ואיכא מ"ד קדשי לרעיה עד שיסתאבו ודמיהן קרבין [אבל אם קדם מום קבוע להקדשן הרי זה כהקדש נכסים כאילו הקדיש קורה אחת למזבח הילכך ולדותיהן נפדין תמימים ודמיהן קרבין] ואין עושין תמורה כלל משום דבעי' לגבי תמורה שיהיה טוב מעיקרו כדכתיב [ויקרא כ"ז י'] ולא ימיר אותו טוב ברע.
<h2>דף טז.</h2>
מנין לרבות חמש חטאות מתות, ת"ל [ויקרא י"א ד'] ממעלי הגרה טמא. מנין לרבות פסולי המוקדשים, ת"ל ומפריסי הפרסה טמא. מנין לרבות חלב חמש חטאות מתות, ת"ל ממעלי הגרה טמא. מנין לרבות חלב פסולי המוקדשים, ת"ל מן השסועה טמא. [תורת כהנים שמיני פ"ד ה"א]. ומנין לרבות חמש חטאות מתות ת"ל מעלה גרה טמא. נראה לי דההוא דמשנה תורה דריש השתא ודייק' נמי דקתני השסועה טמא והיא השסועה הכתובה במשנה תורה. א"נ מעלה גרה דכתיב בגמל ומעלה גרה דכתיבי בשפן וארנבת יתירי נינהו כדאמ' לקמן, דהוה מצי למכתבינהו כולהו בחד קרא כדכתבינהו במשנה תורה את הגמל ואת הארנבת ואת השפן כי מעלה גרה המה ופרסה לא הפריסו טמאים המה לכם ולמה לי למפרט בהו בכל חד וחד מעלי גרה, ש"מ לרבויי חמש חטאות מתות. הא דקתני מנין לרבות פסולי המוקדשין, פי' שאם עבר ושחטן קודם פדייה משום דבעינן העמדה והערכה. ומנין לרבות חלב פסולי המוקדשין, פי' בין לפני פדיונם בין לאחר פדיונם. והכי אמרינן בבכורות [ט"ו ע"א] תזבח ולא גיזה ואכלת ולא לכלביך בשר ולא חלב. ומיהו הנך כולהו מדרבנן נינהו דהא אמרינן במתני' דמעילה [י"ב ע"ב] חלב המוקדשין וביצי תורים לא נהנין ולא מועלין וכל היכא דאמרינן כי האי גוונא אינו אסור אלא מדבריהם. וחמש חטאות מתות נמי אסמכתא הוא דהילכתא גמירי להו, והכי אמרינן בנזיר [כ"ה ע"ב] ובתמורה [י"ח ע"א].
<h2>דף כב.</h2>
[ויקרא י"א כ"ג] שקץ הוא, פרט לעירוביו, מיכן אמרו חגבים טמאים שנכבשו עם חגבים טהורים לא פסלו את צירן, העיד רבי צדוק על ציר חגבים טמאים שהוא טהור. [תורת כהנים שמיני פ"ה ה"י]. שקץ הוא פרט לעירובו מכאן אמרו חכמים חגבים טמאים שנכבשו עם חגבים טהורים לא פסלו את צירן פי' לפי שאין הציר שלהם כלום ופרשא בעלמ' הוא לפיכך אין בו חשיבות לאסור את עירובו. העיד ר' צדוק על ציר חגבים טמאים שהוא כשר. פי' לפי הנסחא הזאת משמע דר' צדוק בא להתיר שמשנה הראשונה היו אומרים לא פסל את עירובו אבל בפני עצמו אסור ובא הוא והעיד שאפי' בפני עצמו אינו אסור, אבל במשנת תרומות [פ"י מ"ט] לא אמרו שהוא כשר אלא שהוא טהור וכן במשנת עדיות [פ"ז מ"ב], ובגמר' דתרומות דבני מערבא [פ"י ה"ה] מפרשי עלה מהו טהור מלהכשיר אבל לטמא טמא בכל שהן משמע השתא דר' צדוק בא להחמיר מפני שהוא דבר ברור כי הציר בפני עצמו אינו מכשיר שלא מנו חכמים להכשר אלא שבעה משקין בלבד הטל והיין והמים והדם והשמן והחלב והדבש וכך שנו אותן במשנת מכשירין [פ"ו מ"ד], ובתוספתא שבת [פ"ט הי"ד] אמרו על דם נדה ודמעת העין ומי האף שהן מכשירין והביא אותם מן המקראות דם נדה דכתיב [ויקרא י"ב ז'] ממקור דמיה, דמעת העין דכתי' [תהלים פ' ו'] ותשקמו בדמעות שליש, מי האף דכתי' [ירמי' ט' י"ז] ועפעפינו יזלו מים, אבל ציר לא מצינו בכל מקום שהוא מכשיר מפני שהוא כמי פירות ואפי' טומאה נמי לא מקבל כדאמרי' בבכורות [כ"ב ע"א] הלוקח ציר מעם הארץ משיקו במים והוא טהור מה נפשך אי רובא מיא נינהו הא עביד ליה השקה אי רובא ציר נינהו ציר לאו בר קבולי טומאה הוא פי' דזיעה בעלמא [הוא] ולא אוכל ומשקה מאי איכא משום מיעוטא דמיא בטלי להו ברובא אלמא ציר בפני עצמו אינו ראוי לא להכשר ולא לקבל טומאה, מעתה כשהוצרכו לומר על ציר חגבים טמאים שהוא טהור מלהכשיר לא הוצרכו לומר אלא מפני תערובת המים שבו דאע"פ שיש בו מי מלח אינו מכשיר ואע"פ שהוא מחצה למחצה, נמצא כי עדותו של ר' צדוק להחמיר כי מפני שהציר אוסר את עירובו נפסלו המים שבו מלהכשיר מפני שהם כמים המעורבים [בטיט] שהן בטלים לפי שאינן ראוין לא לאכילה ולא לשתיה וכיוצא בהם אין נמכרים בשוק לגוים. כך נראה לי לפי הסוגיא הזאת. עוד יש לפרש דר' צדוק נמי להקל בא ולומר שהציר של חגבים טמאים אין דרך בני אדם לכנסו וכל כך הוא נמאס שאפי' המים שבו הוא מבטלן מלהכשיר מפני שהוא כמשקה סרוח וכתי' [י"א ל"ד] וכל משקה אשר ישתה ודרשי' ליה [פרשה ח' ה"ד] פרט למשקה סרוח והכל מודים בזה שאינו ראוי לא לפרה ולא לעופות, וכל שכן שאינו אוסר את עירובו בציר חגבים טהורים, אבל לטמא טמא בכל שהו דקסבר ר' צדוק לענין טומאה כיון שכבר היו המים טמאים קודם עירובן ועדיין הוא ראוי ליאכל על ידי תערובת לא בטלה טומאתן מהן, אבל הכשרן שהוא מכאן ולהבא, אחר שנתערבו בציר בטלו מלהכשיר. וזה הפי' יותר נראה שאם בא ר' צדוק להחמיר כפירוש הראשון לא היה פותח דבריו בטהרה והאיסור בא מן הכלל אבל היה פותח באסור והטהרה היתה באה מן הכלל.
<h2>דף כג:</h2>
[ויקרא י"א ל"ד] משקה, זה היין. אשר ישתה, זה הדם, וכן הוא אומר מנחל בדרך ישתה על כן ירים ראש דברי רבי יהודה. רבי אליעזר אומר אשר ישתה, פרט למשקה סרוח. אמרו לו אין משקים יוצאים לא ידי עופות ולא ידי פרה. [תורת כהנים שמיני פרשה ח' ה"ד]. משקה זה היין ישתה זה הדם וכן הוא אומר מנחל בדרך ישתה. פי' למעלה מזה הוא אומר ידין בגוים מלא גויות מחץ ראש על ארץ רבה מנחל בדרך ישתה על כן ירים ראש כלומר שפך דם אויביו כנחל והיה יכול לשתות מהם בדרך כמו מן הנחל אלמא דמים משוי ליה לדם ובתוספת' שבת [פ"ט הי"ד] כבר סמכו אותו לדם חללים ישתה ומדרשות הם זה דורש לפי דעתו וזה דורש לפי דעתו, ולפי שלמדנו למעלה [ה"ג] כי אין השתיה דוקא אלא אפי' מחשבת הדחת העצים ואבנים מכשרתן, וכך דרש ר' יהודה אשר ישתה להביא את הדם. ר' אליעזר אומר אשר ישתה פרט למשקה סרוח שאינו מכשיר אמרו לו אין משקה סרוח יוצא מידי עופות ופרה, כלומ' הרי אין העופות והפרות נמנעין מלשתות מהם הילכך כיון שלא נפסלו מן הבהמות ומן העופות אינן נפסלין מן ההכשר כדאמרי' [טהרות פ"ח מ"ו] באוכלין עד שיפסל מלאכל לכלב. והא דאמרי' בפסחי' פר' א' [י"ז ע"ב] בענין פרה ששתתה מי חטאת בשרה טמא ר' יהודה אומ' בטלו במעיה ואמרי' בטלו לגמרי משום דהוה ליה משקה סרוח והכא משמע דר' יהודה פליג על ר' אליעז' דלא דריש ליה להאי קרא למעוטי משקה סרוח, ואיפשר דלא דמי סרוח דהכא לסרוח דהתם דסרוח דהתם פרשא בעלמא הוא ובכה"ג מודה ר' יהודה אבל סרוח דהכא במשקין שנסרחו בכלי קאמר. ורבנן דפליגי עליה דר' יהודה דאמ' בשרה טמא ההיא משום חומר' דמי חטאת קאמרי.
<h2>דף כז:</h2>
מניין לרבות את הוולדות ואת התמורות, תלמוד לומר [ויקרא ז' ט"ז] נדר אם נדר נדבה או נדבה. מניין לרבות את הבכור ואת המעשר, תלמוד לומר (אם) זבח. [תורת כהנים צו פי"ב ה"ח]. ומנין לרבות ולדות ותמורות של שלמים ת"ל וכו' ומנין לרבות בכור ומעשר ת"ל זבח קרבנו ובספרי [במדבר פיסקא קי"ח] ובזבחים [נ"ז ע"א] מייתי ליה לבכור שנאכל לשני ימים מדכתי' [במדבר י"ח י"ח] ובשרם יהיה לך כחזה התנופה הוסיף לך הכתו' הויה אחר[ת] בבכור. מעשר קדשים קלים [הוא] ונאכל לבעלים ואתי בכלל זבח. [ו]בכור אע"פ שנאכל לכהנים מרבינן ליה מדוכתא אחרינא, ובבכורות פר' עד כמה [כ"ז ע"ב] מייתי ליה מקרא אחרינא לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה [דברים ט"ו כ'] יום אחד משנה זו ויום אחד משנה אחרת לימד על הבכור שנאכל לשני ימים.
<h2>דף לד:</h2>
[ויקרא י"ג מ"ו] ימי אשר הנגע בו יטמא, לא ימים שהיתה בו בהרת ונקצצה. יכול אפילו קצצה במתכוין, ת"ל כל ימי. מאימתי היא טהרתן, רבי אליעזר אומר כשיולד לו נגע אחר ויטהר ממנו, וחכ"א עד שתפרח בכולו. אמר ר' אלעזר לא נחלקו רבי אליעזר וחכמים על שקצצה וקצץ עמה בשר חי שאין לו טהרה עולמית, ועל שקצצה ושייר ממנה כל שהוא אילו פרחה בכולו יהא טהור. ועל מה נחלקו על שקצצה מובאות, ר' אליעזר אומר כשיולד לו נגע אחר יטהר ממנו, וחכמים אומרים עד שתפרח בכולו. [תורת כהנים תזריע פי"ב הלכה י'—י"א]. יכול אפילו קצצה מתכוין יהא טהור ת"ל כל ימי, אע"ג דנסיב לה קרא לטומאה אסמכתא בעלמא הוא דמדאורייתא טהור משנקצצה הבהרת א"נ משנתלשו סימני טומאה מתוכה וקנסא הוא דקנסי' ליה. והכי מפורש בבכורות פרק כל פסולי המוקדשין דרבנן קנסי ליה טפי כדי שלא יהנה בקציצתו דבהאי קציצה לא מטהרינן ליה עד שתפרח בכולו דהא אי איתה נמי הוי טהור מהאי נגע. א"ר יהודה לא נחלקו על שקצצה וקצץ עמה בשר חי שאין לו טהרה עולמית ואפילו לר' אליעזר דמיקל, מ"ט דאמרינן אי הוה ההוא נגע דילמא הוה ביה פסיון בההוא בשר חי דקציץ בהדיה, וכי פרח בכוליה נמי טמא דאמרינן דילמא בההוא דקציץ בהדה לא פרח, ועל שקצצה ושייר ממנה כל שהו שאילו פרחה בכולו טהור ואפילו ר' אליעזר דמיקל הכא מודה דבפריחה תליא מילתא דהא איתא לההוא נגע בעיניה ואי פרח טהור ואי לא לא. ואי אמרת כיון דאיתיה לנגע וידיע שיעורא קמא ליחזי נמי אי אזיל ליה ההוא כל שהו דאישתייר מיניה וניטהריה דהא אילו איתיה לנגע נמי כי מתמעט שיעוריה כל שהו טהור, הא ודאי לא אמרינן מ"ט דילמא אי הוה לנגעיה קיים הוה ביה שער לבן או מחיה וקיי"ל דהיכא דאית ביה בנגע סימני טומאה לעולם הוא טמא עד שילכו אותן הסימנין או עד שתתמעט בהרתו מכגריס והאי נגע דהוה יותר מגריס כי אזיל ליה נמי ההוא משהו דשייר מיניה אכתי אית ביה כגריס, אבל כי פרח בכולו ודאי אע"ג דהוה ביה שער לבן הוא טהור. מאי אמרת דילמא הוה ביה מחיה וההוא מחיה הות קיימא בעינה, חזקה היא כיון דפרחה בכולי עור במחיה נמי פרחה לה. אי נמי איכא למימר מ"ט לא מטהרי ליה בהליכת אותו משהו ששייר דאמרינן שמא מחמת חתיכת הבהרת שקצץ נתמעט ואילו לא קצצה היתה עומדת בעינה הילכך אפילו בבהרת כגריס לא מטהרינן ליה בהליכת אותו משהו עד שתפרח בכולו דההיא טהרה ודאי בידי שמים היא. על מה נחלקו על שקצצה מובאת, פירוש מכוונת כמו שהובאה לשם שלא חיסר ולא הותיר שר' אליעזר אומר כשיולד לו נגע אחר ויטהר ממנו דאמרינן מדהאי איתסי האי נמי איתסי וכיון דליתיה לנגע בעיניה ולא מקצתיה תלינן לטהרה בנגעא אחרינא, ורבנן סברי לא תלינן ליה טהרה אלא בגופיה דנגע ומאי ניהו פריחה בכוליה דהא מידע ידיע.
<h2>דף לח.</h2>
[ויקרא י"א ל"ג] אל תוכו, את שיש לו תוך טמא ואת שאין לו תוך טהור, פרט למיטה ולכסא ולספסל ולשולחן ולספינה ולמנורה של חרס. זו עידות העיד חזקיה אבי עקש לפני רבן גמליאל [ביבנה, שאמר משום רבן גמליאל] הזקן כל שאין לו תוך בכלי חרס אין לו אחוריים. [תורת כהנים שמיני פרשה ז' ה"ד]. אל תוכו את שיש לו תוך טמא וכו' פרט למטה ולשולחן [ו]לכסא ולספסל ולספינה של חרס ולמנורה של חרס, כל הני אין להם תוך. "ספינה" אע"פ שיש לה תוך הא גמרי' לה במסכת שבת פרק אמר ר' עקיב' [פ"ג ע"ב] שהיא טהורה מדכתי' דרך אניה בלב ים מה ים טהור אף ספינה של חרס טהורה. זו עדות העיד חזקיה אבי עקש וכו' כל שאין לו תוך בכלי חרס אין לו אחורים, מפרש לה להא מילתא בבכורות פר' על אלו מומין [ל"ח ע"א] כל שאין לו תוך בכלי חרס כנגדו בכלי שטף אין לו אחורים לחלוקה נטמא גבו נטמא תוכו ואפי' בטומאת משקין דרבנן דכיון דאין לו תוך אינו ניכר בין תוכו לגבו והתם מפרש לכולה מילתא, ומשמע מהתם דפשוטי כלי עץ הוא דגזרו בהו רבנן טומאה ואפי' טומאת משקין משום דאיכא פשוטין דמקבלי טומאה מן התורה ומאי נינהו הנהו דחזו למדרסות אבל פשוטי כלי חרס לא גזרו בהם שום טומאה משום דאין מדרס לכלי חרס.
<h2>דף מא:</h2>
[ויקרא ג' ו'] זכר או נקבה, הזכר ודאי והנקבה ודאית לא טומטום ואנדרוגינוס. הלא דין הוא מה אם עולה שכשרה לבא מן העוף לא כשרה לבא טומטום ואנדרוגינוס, שלמים שלא כשרו לבא מן העוף אינו דין שלא יכשרו לבא טומטום ואנדרוגינוס. לא, אם אמרת בעולה שלא כשרה לבא נקבות כזכרים תאמר בשלמים שכשרו לבא נקבות כזכרים, חטאת תוכיח שכשרה לבא נקבות כזכרים ולא כשרה לבא טומטום ואנדרוגינוס. לא, אם אמרת בחטאת שלא כשרה לבוא כל מין זכרים וכל מין נקבות תאמר בשלמים שכשרו לבא כל מין זכרים וכל מין נקבות, המעשר יוכיח שכשר לבא כל מין זכרים וכל מין נקבות ולא כשר לבא טומטום ואנדרוגינוס. לא, אם אמרת במעשר שהוא אחד מעשרה תאמר בשלמים שהן אחד מאחד, הואיל והן אחד מאחד יכשרו לבא טומטום ואנדרוגינוס. תלמוד לומר זכר או נקבה, הזכר ודאי והנקבה ודאית לא טומטום ואנדרוגינוס. [תורת כהנים ויקרא דבורא דנדבה פי"ח הלכה ב'—ג']. לא אם אמרת בחטאת שלא כשרה לבא כל מין זכרים וכל מין נקבות, פי' חטאת נקבה באה ולא זכר ולא מצינו חטאת זכר אלא שעיר נשיא ופר העדה ופר כהן משיח והללו מי שמביא שעיר לא יביא פר ומי שמביא פר לא יביא שעיר, הרי שלא כשרו לבא כל מין זכרים ולא כל מין נקבות שהרי חטאת יחיד אינה באה אלא כשבה או שעירה. המעשר יוכיח שכשר לבא כל מין זכרים ונקבות ולא כשר לבא טומטום ואנדרוגינוס, פי' דילפינן מעשר מבכור העברה העברה וכתיב בבכור הזכר הזכרים למעוטי טומטום ואנדרוגינוס. תאמר בשלמים שהן אחד מאחד, שאפי' אין לו אלא אחד יכול להקדישו שלמים.
<h2>דף מה:</h2>
[ויקרא י' ט'] יין ושכר אל תשת. יכול כל שהוא יכול (מניחו) [מגיתו] ת"ל שכר לא אמרתי אלא כדי לשכר רביעית בן ארבעים, אם כן למה נאמר יין מוזהרין עליו כל שהוא ומוזהרים עליו מגיתו. רבי יהודה אומר יין אל תשת אין לי אלא יין מנין לרבות כל המשכרים ת"ל שכר, אם כן למה נאמר יין על היין במיתה ועל שאר כל המשכרים באזהרה. רבי אליעזר אומר יין אל תשת ושכר אל תשת אל תשתיהו (כדי) [כדרך] שכרותו הא אם נתן לתוכו מים כל שהוא פטור. אתה ובניך, יכול חללים, תלמוד לומר אתך, יצאו חללים. אוציא חללים ולא אוציא את בעלי מומים, תלמוד לומר אתה ובניך, מה אתה כשר אף בניך כשרים, יצאו חללים ובעלי מומים. בבואכם, אין לי אלא בביאה, מניין אף ביציאה, תלמוד לומר אתה ובניך. מניין לעשות את המזבח כאהל מועד, תלמוד לומר אתה ובניך. ומניין שאינו חייב אלא בשעת העבודה, תלמוד לומר אתה ובניך. רבי אומר נאמר כאן בבואכם אל אהל מועד ונאמר להלן בבואם אל אהל מועד, מה בבואם אל אהל מועד האמור להלן עשה את היציאה כביאה ואת המזבח כאהל מועד ואינו חייב אלא בשעת העבודה אף בבואכם אל אהל מועד האמור כאן נעשה את היציאה כביאה ואת המזבח כאהל מועד ולא יהא חייב אלא בשעת העבודה. אהל מועד, אין לי אלא אהל מועד, מניין לרבות שילה ובית העולמים, תלמוד לומר חוקת עולם. ולא תמותו, ממשמע לאו אתה שומע הין. יכול יהו ישראל חייבים מיתה על ההוראה, תלמוד לומר אתה ובניך ולא תמותו, אתה ובניך במיתה ואין ישראל חייבים מיתה על ההוראה. יכול לא יהו ישראל חייבים מיתה על ההוראה, אבל אהרן ובניו יהו חייבים מיתה על ההוראה, קל וחומר, ומה אם ישראל שמוזהרים לבוא אל אהל מועד שתויי יין ושלא שתויי יין אינן חייבים מיתה על ההוראה, אהרן ובניו שאינן מוזהרים לבוא אל אהל מועד אלא שתויי יין אינו דין שלא יהו חייבין מיתה על ההוראה, יצאו ישראל מן הכתוב אהרן ובניו מקל וחומר. חוקת עולם, לרבות היציקות והבלילות והתנופות וההגשות והקמיצות וההקטרות והמליקות והקבלות וההזאות. מניין לשתוי(י) יין שאם עבד תהא עבודתו פסולה, תלמוד לומר ולהבדיל בין הקודש ובין החול. ומניין למחוסר בגדים ושלא רחץ ידים ורגלים, תלמוד לומר חוקה חוקה חוקה לגזירה שוה. [תורת כהנים שמיני פרשה א' הלכה א'—ח']. יין ושכר אל תשת יכול כל שהו יכול מגתו ת"ל ושכר וכמה כדי לשכר רביעית ושהוא בן ארבעים יום. א"כ למה נאמר יין [יין] מוזהרין עליו כל שהו ומוזהרין עליו מגתו כלומר אזהרה יש בו אבל אינו במיתה. וא"ת יין היאך הוא מיותר והלא שכר כל המשכרים משמע ויין לגופיה אצטריך יין אין שאר משכרין לא, דהא תנא קמא הכי סבירא ליה ור' יהודה לחודיה הוא דמרבה שאר משכרין. הא מילתא מיפרשא בכריתות פר' אמרו לו [י"ג ע"ב] דת"ק יליף שכר שכר מנזיר מה להלן יין אין שאר משכרים לא כדכתיב מכל אשר יעשה מגפן היין אף כאן וכו', קסבר ת"ק הואיל ונאמ' שכר שכר בתורה סתם ופרט לך [הכתוב] באחד מהם שהוא יין אף כולן יין הילכך יין מיותר ולמה בא להזהיר עליו בכל שהוא ואפי' מגתו אבל עונש מיתה לא נאמרה אלא המשכר דהיינו רביעית בן ארבעים יום. מיהו קשיא לי הא דקאמר יין אל תשת יכול כל שהוא, והא קיימא לן דכל אכילה האמורה בתורה אינן פחותה מכזית וכל שתיה אינה פחותה מרביעית דשיעורין הלכה למשה מסיני. ואיכא למימר משום ריבוייא דשכר קאמר כיון דמשמע דשכר היינו יין כדיליף מנזיר וא"כ הוה ליה כמאן דכתיב יין ויין אל תשת וכיון דכתיב יין תרי זמני יכול לרבות אפי' כל שהוא ומגתו ת"ל ושכר, כלומר אין ודאי האי שכר יין הוא מיהו להכי אפקיה בלשון שכר עד דמשכר ומדכתיב יין כלל להזהיר על היין בכל שהוא ומגתו. רבי יהודה אומר יין אל תשת וכו' אם כן למה נאמר יין, פי' וכי היין אינו בכלל המשכרים אלא לומר על היין במיתה וכו', מפרש התם ר' יהודה לא יליף שכר שכר מנזיר ושכר לרבות המשכרין ואפי' דבלה קעילית ודבש וחלב והכי איתא בכריתות. ולר' יהודה למעוטי יין מגתו וכל שהו לא שמעינא ליה אלא מדכתיב יין ושכר הוקש יין לשכר עד דמשכר. ר' אליעזר אומר יין אל תשת שכר אל תשת אל תשתהו כדרך שכרותו וכו', רבי אליעזר לא יליף שכר שכר מנזיר מיהו אינו אלא יין דה"ק כשהוא שכר אל תשת כלומר כשהוא דרך שכרותו אל תשתהו כבר נתמעט מכאן כל שהו ומגתו, ולא עוד אלא אפי' שתה רביעית והפסיק בו או שנתן לתוכו מים כל שהו פטור ואפי' אזהרה אין בו. האי הפסיק דקאמר ר' אליעזר הכא אפי' הפסקת כל שהוא קאמר, ות"ק סבר כל שהו בכדי אכילת פרס מצטרף לכל איסורין שבתורה, ור' אליעזר גופיה בכל התורה מודה שהוא כן חוץ מזה דלהכי כתיב יין ושכר כלומר יין והוא דמשכר, וקסבר ר' אליעזר אעפ"י שהיא שתיה אינה משכרת מפני ההפסקה עד שישתנו כולו בבת אחת ובלא שום מים והכי איתא בכריתות. מיהו מספקא לי לרבנן דאמרי יין המשכר במיתה ושאינו משכר באזהרה היכא דהפסיק בו או שנתן מים לתוכו כל שהו פשיטא לי דאזהרה אית ביה דלא גרע מיין מגתו, אלא עונש אית ביה או לא מסבר סברי רבנן דכה"ג משכר או לא. ומסתברא דסבירא להו דכי האי גוונא נמי משכר הוא, מדלא ממעטי ליה ברישא מעונש דהוה להו למימר יין ושכר יכול אפי' כל שהו ואפי' מגתו ואפי' הפסיק בו או שנתן לתוכו מים כל שהו ת"ל ושכר, מדלא קאמרי הכי ש"מ דבכי האי גוונא ושכר קרינא ביה. מיהו קיימא לן כר' אליעזר ואפי' אזהרה אין בו. ת"ל אתך יצאו חללים פירוש שאינן באים אתו. אוציא את החללים ולא אוציא בעלי מומין שהרי הם באים אתו לחלוקת קדשים ת"ל אתה ובניך אתך דומיא דאתה כשר אף בניך כשרים יצאו חללים ובעלי מומין. נראה לי דכולא מילתא נפקא ליה מאתה ובניך, ואתך קרא יתירא הוא ודרשינן מיניה כל הנך דדרשינן לקמן. בבאכם אין לי אלא בביאה מנין אף ביציאה. פי' בשעת גמר עבודתו שבפנים והוא יוצא ובא לו אפי' הכי אם ישתה יין בד[ר]ך יציאתו יהא במיתה ת"ל אתה ובניך אתך קרא יתירא הוא כדאמרן [סוה"ג]. ומנין לעשות את המזבח כאהל מועד. פי' כבר למדנו שאם נכנס לאהל מועד אפי' דרך יציאה אם שתה שהוא במיתה ומנין אע"פ שלא נכנס לאהל מועד אלא שהוא רוצה להקריב על מזבח החיצון אם שתה ועבד שהוא במיתה ת"ל אתך. ומנין שאינו חייב לא מיתה ולא מלקות אלא בשעת עבודה כלומר אם שתה ועבד ת"ל אתה ובניך בבואכם. נסחא אחרינא ת"ל אתה ובניך כלומר כי היכי דממעטינן חללים ובעלי מומין מאתה ובניך שאינן בני עבודה הם הכי ממעטינן שלא בשעת עבודה בכל כהן. מיהו אע"פ שאין עונש ואזהרה אלא על העבודה, כל היום אסור לשתות יין גזירה שמא יצטרך לעבודה ונמצא שתוי, ולא עוד אלא אפי' בזמן הזה אסרו עליו חכמים לשתות יין [משום] מהרה יבנה בית המקדש ובעי כהן הראוי לעבודה וליכא אלא [ד]קיימא לן השתא כר' דשרי להו מפני שתקנתו קלקלתו. ויש מפרשים דהא דקתני מנין שאינו חייב אלא בשעת עבודה לאו למעוטי שעה שאינו עובד בה אלא למעוטי שעה שאינה ראויה (לא) לעבודה כלל כגון הלילות לאנשי משמר וכגון משמר שאינו קבוע שהוא מותר לשתות יין עד שיגיע זמן משמרתו לעלות אבל משהגיע זמן משמרתו כל היום אסור ביין מן התורה בין שעובד בין שאינו עובד דזמן ביאה הוא והאי בבאכם בזמן באכם קאמר, ודייקי ליה להאי פירושא מדקתני בשעת עבודה ולא קתני "בשעה שעובד" אי נמי "אלא על העבודה" אלמא שעת העבודה גורמת לו בין שעובד בין שאינו עובד ובסנהדרין פרק כ"ג [כ"ב ע"ב] נמי הכי אמרינן מה יין בזמן ביאה הוא דאסור וכו' אלמא הזמן גורם זהו דעת מקצת המפרשים, ויש פנים לדבריהם אלא שהסוגיא הזאת השנוייה בספרא אינה מחוורת לפי' זה, שבתחלה שאל על יציאת אהל מועד שיהא חייב עליו כביאתו ועל קריבת המזבח שתהא כביאת אהל מועד אבל כל היום שאינו לא ביאת אהל מועד ולא קריבת המזבח זה לא שמענו והיה לו לבקש מאין שיהא חייב והיה לו להביא בבאכם ולדרוש דבזמן ביאה קאמר וממילא ידעינן דשלא בזמן ביאה פטור, והא לא תני הכי, ועוד מהיכא נפקא לן דהאי בבאכם בזמן ביאה קאמר דילמא בביאה ממש הוא [דקאמר]. ועוד דתניא בהדיא [סנהדרין פ"ג ע"א] ואלו הן שבמיתה האוכל את הטבל וכו' וזר ששמש וטמא ששמש וטבול יום ששמש ושלא רחץ ידים ורגלים ושתויי יין ופרועי הראש והני כולהו בששמש אבל לא שמש לא, ואם אין שם עונש אין שם אזהרה דתרויהו בהדי הדדי כתיבי. רבי אומר נאמר כאן בבואכם אל אהל מועד ונאמר להלן בבואם אל אהל מועד מה בבאם אל אהל מועד האמור להלן כו'. יש מפרשים בבאם אל אהל מועד האמור בקדוש ידים ורגלים בסדר כי תשא [ל' כ'] וכתיב ביה או בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לה', ולא נהיר לי תמן מנין לנו יציאה כביאה, ועוד ביציאה מאי קדוש ידים איכא, ונראה לי דעל ההוא דכתיב בפרשת בגדי כהונה בסדר ואתה תצוה [כ"ח, מ"ב—מ"ג] קאי דכתיב ועשה להם מכנסי בד וכו' וכתיב והיו על אהרן ועל בניו בבאם אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח לשרת בקדש ובגדי כהונה ודאי אפילו בשעת יציאה צריכין להיות עליו דלאו אורח ארעא שיפשיט אותם עם יציאתו בעזרה ויעמוד ערום. ועוד דכתיב לשרת בקדש כל זמן שהם בקדש יהיו בגדיהם עליהם. ואינו חייב אלא בשעת עבודה, שאם שמש מחוסר בגדים חייב אבל אם לא שמש לא דכת' לשרת. גם זה ראיה לפירושינו דהאי בשעת עבודה על עבודה ממש קאמר ולא על הזמן שהרי חסרון בגדים אינו מעכב אלא בעבודה ממש. יכול יהו ישראל חייבין על ההוריה פי' אם הורו שתויי יין שהרי אף ישראל מוזהרין שלא להורות שתויי יין דכת' ולהורות את בני ישראל ומפרשי' ליה הכי ולהורות אני מזהיר את בני ישרא' שלא להורות שתויי יין יכול כשם שיש עליהם אזהרה כך יהא עליהם עונש מיתה ת"ל וכו'. יכול יהו אהרן ובניו חייבין מיתה על ההוריה. פי' הואיל וחייבין מיתה על ביאת האהל, קל וחומר וכו' כלומר הרי ישראל מוזהרין שלא לבא אל האהל בכל ענין ואע"פ כן אין חייבין מיתה על ההוריה קל וחומר לכהנים שהן מותרין לבא שלא שתויי יין שאין חייבין מיתה על ההוריה. חקת עולם לדורותיכם לרבות היציקות והבלילות וכו' הקמיצות וההקטרות והמליקות והקבלות וההזאות. הקטרות ומליקות אגב שטפא נקט להו שהרי בכלל שירות המזבח הם. וגם זה ראיה שאין חייב אלא על העבודה שאם כל היום הוא ענוש ומוזהר על היין מה צורך לרבות יציקות ובלילות וכו' והלא בשעת עבודה היא. ומנין לשתוי אם עבד חלל עבודתו ת"ל ולהבדיל בין הקדש ובין החול, אלמא אם שתה ועבד לא הבדיל הקדש מן החול שכבר חלל את הקדש.
<h2>דף נז.</h2>
[ויקרא ג' ו'] זכר או נקבה, הזכר ודאי והנקבה ודאית לא טומטום ואנדרוגינוס. הלא דין הוא מה אם עולה שכשרה לבא מן העוף לא כשרה לבא טומטום ואנדרוגינוס, שלמים שלא כשרו לבא מן העוף אינו דין שלא יכשרו לבא טומטום ואנדרוגינוס. לא, אם אמרת בעולה שלא כשרה לבא נקבות כזכרים תאמר בשלמים שכשרו לבא נקבות כזכרים, חטאת תוכיח שכשרה לבא נקבות כזכרים ולא כשרה לבא טומטום ואנדרוגינוס. לא, אם אמרת בחטאת שלא כשרה לבוא כל מין זכרים וכל מין נקבות תאמר בשלמים שכשרו לבא כל מין זכרים וכל מין נקבות, המעשר יוכיח שכשר לבא כל מין זכרים וכל מין נקבות ולא כשר לבא טומטום ואנדרוגינוס. לא, אם אמרת במעשר שהוא אחד מעשרה תאמר בשלמים שהן אחד מאחד, הואיל והן אחד מאחד יכשרו לבא טומטום ואנדרוגינוס. תלמוד לומר זכר או נקבה, הזכר ודאי והנקבה ודאית לא טומטום ואנדרוגינוס. [תורת כהנים ויקרא דבורא דנדבה פי"ח הלכה ב'—ג']. לא אם אמרת בחטאת שלא כשרה לבא כל מין זכרים וכל מין נקבות, פי' חטאת נקבה באה ולא זכר ולא מצינו חטאת זכר אלא שעיר נשיא ופר העדה ופר כהן משיח והללו מי שמביא שעיר לא יביא פר ומי שמביא פר לא יביא שעיר, הרי שלא כשרו לבא כל מין זכרים ולא כל מין נקבות שהרי חטאת יחיד אינה באה אלא כשבה או שעירה. המעשר יוכיח שכשר לבא כל מין זכרים ונקבות ולא כשר לבא טומטום ואנדרוגינוס, פי' דילפינן מעשר מבכור העברה העברה וכתיב בבכור הזכר הזכרים למעוטי טומטום ואנדרוגינוס. תאמר בשלמים שהן אחד מאחד, שאפי' אין לו אלא אחד יכול להקדישו שלמים.
<h2>דף סא.</h2>
[ויקרא ג' א'] בקר לרבות את אחד עשר, מן הבקר להוציא את התשיעי. מה ראית לרבות את אחד עשר ולהוציא את התשיעי, אחר שריבה הכתוב מיעט, שתמצא אומר אימתי הקדש עושה תמורה לפניו או לאחריו הוי אומר לאחריו, מרבה אני את אחד עשר שהוא לאחר הקדושה ומוציא את התשיעי שהוא לפני הקדושה. [תורת כהנים ויקרא דבורא דנדבה פט"ז ה"ד]. הבקר לרבות אחד עשר שהוא קרב שלמים, אם טעה וקרא לעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי. וה"א יתירא דריש מן הבקר להוציא התשיעי אם קראו עשירי שאין קרב שלמים אלא שנאכל לבעלים במומו. אימתי הקדש עושה תמורה לפני קדושתו או לאחר קדושתו, והאי אחד עשר נמי שקראו עשירי תמורת שמו הוא, ולכך תשיעי שקראו עשירי כיון שעדיין אין העשירי קדוש אין לו תמורה.
